תובנות מחקריות על גוסטינג: לא מה שחשבתם

במהלך השנים האחרונות הפכה תופעת ה־Ghosting - ניתוק חד-צדדי של קשר מבלי הסבר - לנפוצה במיוחד במערכות יחסים רומנטיות, חברויות וגם בהקשרים מקצועיים. מרבית השיח עליה נוטה להיות ביקורתי ולעיתים אף שטחי, ומייחסת את ההתנהגות להיעדר רגישות, פחד ממחויבות או חוסר בגרות רגשית. אך מתחת לפני השטח, מדובר לעיתים קרובות במנגנון הגנה גופני עמוק, שקשור לוויסות רגשי ולתחושת ביטחון.

במאמר זה אציג פרשנות מבוססת-מחקר לתופעת היעלמות מקשר כתגובה פיזיולוגית של מערכת העצבים, תוך שילוב תיאוריות עדכניות מהפסיכולוגיה הגופנית, חקר טראומה, וגישות מבוססות התקשרות.

גוסטינג כהפעלת מערכת הישרדות

בעקבות עבודתו של סטיבן פורג'ס (Porges, 2011), תיאוריית ה־Polyvagal מציעה שמערכת העצבים שלנו מגיבה לאיומים – פיזיים או רגשיים – בשלוש דרכים עיקריות: לחימה, בריחה או קיפאון. כאשר אדם חווה קרבה רגשית או אינטימיות כבלתי בטוחים, הוא עשוי לבחור באופן לא מודע ב"בריחה" - פשוטו כמשמעו: להפסיק לענות, להימנע, להיעלם.

זה לא תכנון, זה לא תירוץ, ולא בהכרח החלטה מודעת - זו תגובה של מערכת העצבים שחווה עומס יתר. רגשות כמו ציפייה, אינטימיות או פגיעות מפעילים את מנגנוני ההישרדות של הגוף, גם אם לא נשקפת סכנה ממשית. כפי שמסביר סיגל (Siegel, 2010), כשהמערכת הפיזיולוגית מאותתת על איום, תפקודי החשיבה הגבוהים - כגון אמפתיה, שיפוט מוסרי או תקשורת - נדחקים לשוליים.

רגשות כזיכרון גופני

רגשות לא מעובדים, במיוחד בושה, דחייה, ואכזבה ממערכות יחסים מוקדמות, נצרבים בגוף. עבודותיו של שור (Schore, 2003) ושל ואן דר קולק (van der Kolk, 2014) מראות כיצד זיכרונות רגשיים לא פתורים יוצרים דפוסים עצביים שמופעלים בעת קרבה. היעלמות הופכת לדפוס של ויסות רגשי - דרך להימנע מהצפה גופנית ורגשית.

במילים אחרות: הגוף לומד ש"אינטימיות = איום", והתגובה היא הימנעות. וככל שהדפוס חוזר על עצמו, כך הוא מעמיק.

כך זה נראה בפועל

היעלמות מקשרים אינה מתרחשת בהכרח בנקודת שבר. להיפך - לעיתים היא מגיעה דווקא אחרי רגע של קרבה. אדם עשוי:

• לא לענות להודעות כי הוא "חסר אנרגיה".

• לדחות תגובה - ואז להימנע ממנה כליל.

• להצדיק את עצמו ב״לא ידעתי מה להגיד״ - כשהמקור הוא בעצם פחד.

• להרגיש אשמה - אך להיעלם שוב.

  
  

ההקשר אינו תמיד רומנטי. התנהגויות אלו מופיעות גם בקשרים מקצועיים, ברשתות החברתיות, ואפילו מול קולגות בעבודה.

איך מזהים שזו תגובת מערכת העצבים?

• אתה חווה חרדה או אשמה כשמישהו יוזם קשר.

• אתה מפחד לאכזב או להתמודד עם עימות.

• אתה מתחרט על היעלמות - אבל מתקשה לשנות את הדפוס.

• אתה משכנע את עצמך שהם "יסתדרו טוב יותר בלעדיך".

אלו סימנים לתגובה אוטונומית, לא להחלטה קרה.

מה אפשר לעשות?

1. וויסות תחושתי לפני תגובה

השלב הראשון הוא לעצור. לנשום. לנוע. לשוב לקרקע. כשהגוף מרגיש בטוח – המוח יכול לבחור אחרת. תרגול נשימה סרעפתית, תנועה מודעת, או מגע מקרקע (כמו יד על החזה) עוזרים למערכת העצבים לצאת ממצב חירום.

2. לבחור כנות במקום שלמות

במקום להיעלם - אפשר לומר: "נשאבתי. עכשיו אני כאן." הכנות הזו עצמה היא פעולה מתקנת שמרגיעה את מערכת העצבים ומבססת תחושת מסוגלות.

3. להציב גבולות במקום להתפוגג

במקום לברוח אפשר להציב גבול ברור: "אני צריך זמן לעצמי, אענה מחר." הגבול הזה מגן גם עליך וגם על הקשר.

4. לתרגל נוכחות, לא שלמות

לא צריך להיות תמיד פנוי, תמיד מושלם, תמיד מדויק. מספיק להיות נוכח. גם זה תרגול רגשי.

לסיכום

גוסטינג אינו תמיד ביטוי לאדישות. לעיתים זו תגובת הישרדות של מערכת העצבים שמזהה אינטימיות כאיום. השינוי מתחיל לא משיפוט - אלא מהבנה גופנית. ככל שנכיר את מנגנוני ההפעלה של עצמנו, נוכל לבחור אחרת. לא מושלם. נוכח.

ביבליוגרפיה

• Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-regulation. W.W. Norton & Company.

• Schore, A. N. (2003). Affect Regulation and the Repair of the Self. W.W. Norton & Company.

• van der Kolk, B. A. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Viking.

• Siegel, D. J. (2010). The Mindful Therapist: A Clinician's Guide to Mindsight and Neural Integration. W.W. Norton & Company.

• Dana, D. A. (2018). The Polyvagal Theory in Therapy: Engaging the Rhythm of Regulation. W.W. Norton & Company.

• Cozolino, L. (2017). The Neuroscience of Psychotherapy: Healing the Social Brain. W.W. Norton & Company.

• Fisher, J. (2017). Healing the Fragmented Selves of Trauma Survivors: Overcoming Internal Self-Alienation. Routledge.