כשרגש מפסיק לזרום: על הדחקה, ניתוק רגשי והדרך חזרה

ברבים ממקומות העבודה, בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הארגונית בפרט, רגש נתפס לא פעם כחולשה. מנהלים ועובדים כאחד לומדים מגיל צעיר שלבכות, לכעוס או אפילו להתרגש - זה משהו שיש להסתיר. הסאב-טקסט ברור: תתפקד. תהיה יעיל. אל תיתן לרגש לנהל אותך. אלא שהשתקה של רגשות אינה רק בחירה תודעתית - היא תגובת הישרדות של מערכת העצבים שלנו למצבים שבהם ביטוי רגשי הפך לבלתי בטוח.

למה אנחנו לומדים לא להרגיש?

היכולת "לכבות" את הרגש, להקהות תחושות או להתנתק מהכאב, אינה בהכרח סימן לחוסן נפשי - לעיתים קרובות היא סימן לכך שמישהו למד בדרך הקשה שרגש הוא מקור לאיום. למשל, מי שלמד בילדותו שבכי יוביל ללעג או התעלמות, פיתח תגובת הסתגלות: הדחקה.

מחקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה מצביעים על כך שמערכת העצבים שלנו מתעצבת בהתאם לסביבה הרגשית שבה גדלנו (Schore, 2003). כשאין מנטור רגשי - הורה, מורה, מנהל - שמראה לנו כיצד לשהות בכאב מבלי לברוח ממנו, התגובה הטבעית היא הדחקה. ההדחקה היא מנגנון של מערכת העצבים שנועד לאפשר הישרדות בטווח הקצר - אך גובה מחיר כבד בטווח הארוך.

התיאוריה: רגשות כזרם אנרגטי

הגישה הסומטית (Somatic Psychology) מתארת רגשות כאנרגיה שמבקשת לעבור דרך הגוף, להשתחרר ולנוע. רגשות שלא מקבלים ביטוי – אינם נעלמים. הם "נאגרים" בגוף ובלב, במערכת העצבים, במתח שרירי, ולעיתים גם בכאבים פיזיים כרוניים.

לפי Bessel van der Kolk (2014), מחבר הספר The Body Keeps the Score, כאשר אנו נמנעים מלהרגיש - אנו יוצרים תהליך של אגירה: רגשות מודחקים הופכים ללחץ כרוני, עייפות תמידית, ולעיתים גם תסמינים של חרדה או ניתוק רגשי. המוח אולי לא זוכר - אבל הגוף זוכר היטב.

איך זה בא לידי ביטוי ביומיום?

ההדחקה אינה תמיד דרמטית. היא באה לידי ביטוי באופן שבו אנחנו מגיבים לרגש:

• כשהמתח עולה - אנחנו פונים לטלפון, לעבודה, או לאוכל.

• אנחנו מרגישים שטוחים או עצבניים - בלי להבין למה.

• הגוף מרגיש כבד, מתוח או מותש - למרות שלא קרה שום דבר "מיוחד".

• אנחנו מתנתקים - ממטרות, מאנשים, ולעיתים מעצמנו.

  
  

איך לזהות את זה?

אחד האתגרים הגדולים ביותר בניתוק רגשי הוא חוסר היכולת לזהות שהוא מתרחש. הסימנים לכך לעיתים עדינים מאוד:

• הנטייה להישאר "עסוקים" כל הזמן כדי לא לעצור.

• הימנעות משיח רגשי עמוק או אישי.

• תחושת הקלה כשלא שואלים אותנו "מה שלומך באמת".

• קושי לתת שם למה שאנחנו מרגישים.

זוהי לא חולשה - אלא תוצאה של מערכת שהתרגלה להישרדות ולא לביטוי.

איך מתחילים לשנות?

הדרך חזרה אל הרגש היא תהליך עדין. היא אינה מתחילה בראש - אלא בגוף:

• לעצור לרגע. לעצום עיניים. לאפשר לרגש "לנחות".

• לנשום אל תוך המתח – לא לברוח ממנו.

• לשים לב למה שהגוף אומר – לפני שהמחשבה מתחילה להסביר.

• ובעיקר – להבין שזה לא תהליך "טבעי" למי שחי שנים רבות בניתוק. האגו ינסה להתנגד. זה ירגיש מאיים. ודווקא שם מתחילה הריפוי.

  
  

לסיכום

במקום עבודה, בחיים האישיים ובקשרים אינטימיים – חזרה לרגש אינה מותרות. היא תנאי לחיבור, להקשבה פנימית, ולבריאות נפשית ופיזית. ככל שנכיר את דפוסי ההימנעות והניתוק, נוכל גם לבחור אחרת. לא להרגיש במקום לפעול – אלא להרגיש כדי לפעול נכון יותר.

ביבליוגרפיה:

• Schore, A. N. (2003). Affect dysregulation and disorders of the self. W. W. Norton & Company.

• van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Viking.

• Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-regulation. W. W. Norton & Company.

• Siegel, D. J. (2010). The Mindful Therapist: A Clinician’s Guide to Mindsight and Neural Integration. W. W. Norton & Company.