איך מקבלים החלטות בקריירה כשאין תשובה אחת נכונה?
בין הזדמנות מקצועית, פשרה וחשש לפספס
לא כל התקדמות בקריירה מגיעה עם שכר גבוה יותר, תפקיד בכיר יותר או תנאים משופרים. לפעמים דווקא מעבר שנראה כמו צעד אחורה יכול לאפשר לנו לצבור ניסיון שחסר לנו ולהגיע בהמשך לתפקיד שאנחנו באמת רוצים.
אבל איך יודעים אם מדובר בהזדמנות שכדאי לקחת או בפשרה שאנחנו מנסים להצדיק?
ההתלבטות מורכבת במיוחד כשיש שתי אפשרויות, שלכל אחת יתרונות וחסרונות משלה. למשל, תפקיד בחברה מוכרת עם תנאים טובים, אבל ניסיון מקצועי פחות רלוונטי, לעומת תפקיד בחברה קטנה יותר שמציע שכר נמוך יותר, אך מאפשר להתנסות בתחום שאליו אנחנו שואפים להגיע.
במצבים כאלה, השאלה היא לא רק איזו הצעה טובה יותר, אלא איך אנחנו מקבלים את ההחלטה.

קודם כול, מה באמת חשוב לנו?
אחת הטעויות הנפוצות בקבלת החלטות היא להתחיל להשוות בין האפשרויות לפני שהגדרנו מה חשוב לנו.
מחקרם של Locke & Latham (2002) על הצבת מטרות מצביע על החשיבות של מטרות ברורות ומוגדרות בהכוונת התנהגות וביצועים.
אפשר ליישם את העיקרון גם בהחלטות קריירה. לפני שמשווים הצעות, כדאי לבחור ארבעה או חמישה קריטריונים משמעותיים, למשל:
התפתחות מקצועית וצבירת ניסיון רלוונטי
שכר ותנאים
יציבות תעסוקתית
עניין וסיפוק מהעבודה
אפשרויות קידום עתידיות
איזון בין העבודה לחיים האישיים
לא כל קריטריון צריך לקבל משקל זהה. מי שנמצא בתחילת הקריירה עשוי לתת משקל גבוה ללמידה, בעוד שמי שיש לו התחייבויות כלכליות משמעותיות יעדיף יציבות ושכר.
אין כאן תשובה נכונה לכולם.
איך משווים בין האפשרויות בצורה מסודרת?
אפשר להשתמש במודל פשוט של קבלת החלטות משוקללת (Weighted Decision Matrix).
תחילה נותנים לכל קריטריון משקל לפי החשיבות שלו, כך שסך המשקלים יהיה 100%. לאחר מכן מדרגים כל אפשרות מ־1 עד 5 בכל קריטריון ומחשבים ציון משוקלל.
לדוגמה:
קריטריון | משקל | תפקיד א׳ | תפקיד ב׳ |
התפתחות מקצועית | 35% | 2 | 5 |
שכר ותנאים | 25% | 5 | 3 |
יציבות | 20% | 4 | 3 |
עניין מקצועי | 20% | 3 | 5 |
ציון משוקלל | 100% | 3.35 | 4.10 |
בדוגמה הזאת, תפקיד ב׳ מקבל ציון גבוה יותר למרות השכר הנמוך, בעיקר בזכות ההתפתחות המקצועית.
אבל הציון הוא לא ההחלטה עצמה. הוא כלי שמאפשר לראות מה משפיע עליה.
חשוב גם להגדיר מראש תנאי סף. למשל, אם שכר מסוים הוא המינימום שנדרש לנו למחיה, ציון גבוה בהתפתחות מקצועית לא בהכרח מצדיק לרדת מתחתיו.
הגישה הזאת מתבססת על עקרונות של ניתוח החלטות מרובות קריטריונים, כפי שתוארו בין היתר אצל Keeney & Raiffa (1976).
להפריד בין עובדות לבין תקוות
זה כנראה אחד החלקים החשובים ביותר בתהליך.
אנחנו נוטים להניח שתפקיד מסוים יפתח לנו דלתות בעתיד, שחברה מוכרת תיראה טוב בקורות החיים או שמנהל מסוים יאפשר לנו להתפתח.
חלק מההנחות האלה עשויות להתברר כנכונות, אבל כדאי לבדוק על מה הן מבוססות.
מחקרם של Tversky & Kahneman (1974) הראה כיצד אנשים משתמשים בקיצורי דרך מחשבתיים שעלולים להוביל להטיות בשיפוט בתנאי אי־ודאות.
בבחירת תפקיד אפשר להתמודד עם חלק מהבעיה באמצעות שאלות פשוטות:
אילו משימות אבצע בפועל?
האם עובדים בתפקידים דומים התקדמו לכיוון שאני מחפש?
מה נאמר לי במפורש על אפשרויות ההתפתחות?
מה אני יודע בוודאות ומה אני רק מניח?
כדאי גם לדבר עם עובדים קיימים או לשעבר, לבקש דוגמאות למסלולי התפתחות ולהבין מה באמת כולל התפקיד.
הבטחה כללית להזדמנויות עתידיות אינה זהה למסלול התפתחות ברור.
כשהלחץ מתחיל להשפיע על ההחלטה
מי שמחפש עבודה במשך חודשים עלול להרגיש שהוא חייב לקבל את ההצעה הראשונה שמגיעה. גם מי שכבר עובד עשוי לחשוש לפספס הזדמנות שלא תחזור.
הרגשות האלה טבעיים, אבל כדאי להיות מודעים להשפעתם.
מחקר של Lerner et al. (2015) סקרו מחקרים שמראים כיצד רגשות משפיעים על הערכת סיכונים, שיפוט ובחירה.
בנוסף, מחקרם של Samuelson & Zeckhauser (1988) עסק בהטיית הסטטוס קוו, הנטייה להעדיף את המצב הקיים גם כשיש חלופות שכדאי לבחון.
בפועל, ההטיות יכולות לפעול לשני הכיוונים. לפעמים אנחנו נשארים במקום שלא מתאים לנו כי השינוי מפחיד, ולפעמים ממהרים לעזוב כי אנחנו כבר מותשים מהמצב הנוכחי.
לכן כדאי לשאול את עצמנו: האם הייתי מקבל את אותה החלטה גם אם לא הייתי לחוץ למצוא עבודה או לעזוב את מקום העבודה הנוכחי?
התשובה לא בהכרח תשנה את הבחירה, אבל היא עשויה לעזור להבין מה מניע אותה.
ומה אם בסוף נגלה שטעינו?
גם תהליך קבלת החלטות מסודר לא מבטיח תוצאה מוצלחת.
אפשר לבחור בתפקיד שנראה מבטיח ולגלות אחרי כמה חודשים שהוא לא מספק את ההתפתחות שציפינו לה. אפשר גם לוותר על הצעה ולהתחרט בהמשך.
המחקר של Hershey & Baron (1992) עסק בהבחנה בין איכות ההחלטה לבין התוצאה שלה. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד בקריירה, משום שאנחנו מקבלים החלטות בלי לדעת בדיוק מה יקרה בעתיד.
במקום לנסות לחזות הכול, אפשר לקבוע מראש מתי נבחן מחדש את הבחירה. למשל, אחרי חצי שנה לבדוק אם צברנו את הניסיון שחיפשנו, אם התפקיד עומד בציפיות ואם אנחנו מתקדמים לכיוון שהגדרנו.
כך גם החלטה שלא הובילה לתוצאה הרצויה יכולה להפוך להזדמנות ללמידה.
כמה דברים שכדאי לקחת מהמאמר
אם אתם נמצאים כרגע בהתלבטות מקצועית, נסו לא להתחיל מהשאלה איזו הצעה נראית מרשימה יותר.
התחילו ממה שאתם רוצים להשיג בשנה או בשנתיים הקרובות. הגדירו את הקריטריונים החשובים לכם ואת הקווים האדומים, אספו מידע על כל אפשרות והפרידו בין מה שאתם יודעים לבין מה שאתם מקווים שיקרה.
כדאי גם לבדוק מה יקרה אם ההבטחה המרכזית של התפקיד לא תתממש. האם עדיין תהיו שלמים עם הבחירה?
לפעמים נגלה שהאפשרות הפחות נוצצת היא המתאימה יותר. לפעמים נבין שהוויתור הנדרש פשוט גדול מדי.
בשני המקרים, נוכל לקבל החלטה שמבוססת יותר על הצרכים והמטרות שלנו ופחות על לחץ רגעי.
צריכים עזרה בקבלת החלטה מקצועית?
במסגרת הליווי האישי שלי ב־Everything HR-Or, אני מסייע למחפשי עבודה ולאנשים שנמצאים בצומת מקצועי למפות את החוזקות שלהם, לבחון כיווני קריירה ולהגדיר מטרות שמתאימות לניסיון, ליכולות ולשאיפות שלהם.
התהליך כולל גם בחינה של הזדמנויות מקצועיות, מיקוד קורות החיים ופרופיל הלינקדאין ובניית אסטרטגיה להמשך הדרך.
המטרה היא לא לקבל את ההחלטה במקומכם, אלא לעזור לכם להבין טוב יותר את האפשרויות ולבחור את הדרך שמתאימה לכם.
מקורות
Locke, E. A., & Latham, G. P. (2002). Building a Practically Useful Theory of Goal Setting and Task Motivation: A 35-Year Odyssey. American Psychologist, 57(9), 705–717.
Keeney, R. L., & Raiffa, H. (1976). Decisions with Multiple Objectives: Preferences and Value Tradeoffs. Wiley.
Tversky, A., & Kahneman, D. (1974). Judgment under Uncertainty: Heuristics and Biases. Science, 185(4157), 1124–1131.
Lerner, J. S., Li, Y., Valdesolo, P., & Kassam, K. S. (2015). Emotion and Decision Making. Annual Review of Psychology, 66, 799–823.
Samuelson, W., & Zeckhauser, R. (1988). Status Quo Bias in Decision Making. Journal of Risk and Uncertainty, 1, 7–59.
Hershey, J. C., & Baron, J. (1992). Judgment by Outcomes: When Is It Justified? Organizational Behavior and Human Decision Processes, 53(1), 89–93.



Comments